לוהט ליד מכונת הצילום

לפני שנתחיל, אני רוצה להבטיח משהו: בשני הפוסטים הבאים אני לא אזכיר אותו אפילו במילה. תבדקו אותי ואפילו תזכירו לי את ההבטחה הזו אם אשכח.

אתם יודעים למי אני מתכוונת, ההוא שאתם אפילו לא יודעים את השם שלו. בפוסט הזה סוף סוף תדעו- וזו גם בשורה.

אבל לפני שאני מתנזרת (חס וחלילה, לא ממה שאתם חושבים), גם הפוסט הזה יוקדש לַבַחור. ככה זה כשאישה רוצה להראות שהיא השולטת. לא סתם אישה- כוסית, עם כל הנתונים המתבקשים. הוא כבר יראה מה זה לשחק עם עדן.

כבר הגעתי למצב שאני יודעת מתי הוא בסביבה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, אבל כשהסתובבתי הספקתי לראות אותו לפני שנעלם. לפחות הבנתי שהוא לומד באוניברסיטה. כבר התקדמות.

כמה ימים אחר כך הייתי צריכה לחפש. הוא עמד מול לוח הציונים, לא ראה אותי בכלל. מרשים לדעת שהוא מתעניין בעוד דברים חוץ מסקס. התקרבתי עד אליו וחיכיתי שיסתובב. פעם ראשונה שאני הפתעתי אותו. והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לברוח.

“רגע, תגיד איך קוראים לך לפחות. זה המעט שאני יכולה לבקש ממישהו שראה כמעט כל חלק בגוף שלי…”

“ג’וש”, הוא פלט, מסתכל לרצפה.

“אז אתה באמת לא מכאן!”, הכרזתי בניצחון.

“אני חושב שלגור בישראל מגיל שנה נחשב שאני מכאן”. אמר והלך.

זה היה המשפט הארוך ביותר שיצא מהפה שלו מאז שנחשפתי אליו. אבל בכל זאת, כל כך הרבה פרטים בשיחה אחת! כבר הרגשתי מנצחת.

אבל עדן הנוקמת לא מסתפקת בזה. היא רוצה עוד. אז היא תקבל.

סיימתי עוד הרצאה מתישה והתכוננתי לתפוס צבע בשמש הנפלאה של מאי ואז, בדרך החוצה שוב ראיתי אותו. ג’וש. יושב לו לבד, נשען על הקיר במסדרון. סריקה מהירה איתרה את נועם, שותפי ללימודי הדיפלומטיה, שישב קרוב לשם עם שני חברים. הטרף אותר, הפיתיון בדרך אליו.

יש כמה דברים שחשוב לדעת לגבי בנים. למשל, שכפתור אחד פתוח בחולצה לא מספיק. צריך לפחות שניים. במיוחד אם יש לָך סחורה שופעת.

“היי נועמוש, מה שלומך?”, התכופפתי אליו, עדיין עומדת, החזייה מאיימת להתפקע והעיניים של נועם תקועות אי שם בתוכה. אפילו לא הייתי צריכה להתחיל לדבר. נועם כבר היה שלי.

“לא הייתי בהרצאה האחרונה ואין לי את החומר” – היד שלי מלטפת לו את הזרוע – “הספקת לכתוב אולי?”

“בטח, הכל אצלי. רוצה לצלם?”. הבוֹק מוציא את הדפים ומגיש לי. אני פוזלת ימינה, לוודא שג’וש מסתכל. ברור שהוא מסתכל.

“אולי תבוא איתי?”, אני משתמשת בדיבור העצוב-נואש שלי. נועם היה על הרגליים תוך פחות משתי שניות.

הכל היה מתוכנן. מכונת הצילום הייתה בדיוק עשרה מטרים בקו ישיר מג’וש. אפילו חלפנו על פניו בדרך אליה. התחלתי להכניס את הדפים למכונה, מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה מכשיר כזה. הגבר שלצידי היה צריך להשתלט על העניינים.

“שימי את הדף ככה”, הורה נועם, עומד מאחורי ומנסה לעזור. הרגשתי את הנשיפות שלו קרובות מאוד אליי. והוא המשיך להיצמד, במיוחד באזור האגן. הרגשתי את ה’חבר’ שלו תופח משנייה לשנייה. מזל שהאדם החליט שכדאי ללבוש בגדים, אחרת הוא כבר מזמן היה בתוכי. זה היה די מגעיל.

אבל הייתי חייבת להמשיך, לשחק את המשחק. סוף סוף ‘הצלחנו’ לצלם, אבל לקחו לו עוד כמה שניות כדי להתנתק ממני. הסתובבתי אליו, הנחתי את שתי הידיים על החזה שלו, מגייסת את החיוך האמין ביותר שיכולתי. “תודה”, אמרתי ונישקתי אותו נשיקה רטובה וארוכה על הלחי.

זה היה כנראה היום המאושר בחייו.

וג’וש? הוא נשאר לשבת שם, ראה כמובן הכל ובטח קינא בלי הפסקה. שיאכל את הלב. נראה לגם שאכפת לי?

ברור שכן.

נערות ליווי בתל אביב

כתבות נוספות